אני עדיין נשארתי על ארבע
עם הראש נשען מעל הדלי, ופתאום הבנתי שאני כבר לא מרגיש שום תחושות לא נעימות. להיפך,
הבנתי שאני נושם! התחלתי להרגיש את הנשימה פנימה והחוצה בכל הווייתי. זה היתה נשימה
נינוחה שמילאה אותי לגמרי. שמעתי בבירור את כל השאיפה והנשיפה. אופוריה מילאה את המהות
שלי. פתאום הבנתי שזה לא רק נשימה שלי, זהת היתה נשימה של אלוהים. כן, זהת נשימה של
אלוהים! לא היה לי שום ספק בכך. ואז התחלתי להרגיש את נוכחותו של ... אלוהים עצמו!
הוא היה קרוב. הוא היה כאן. גם בזה לא היה לי שום ספק. זה היה ברור. זה היה אלוהים.
התחלתי להתיישר ולקום מברכיים.
הביטויים קודמים "לא", "בבקשה", "לא צריך", אשר פרצו
משפתי לפני, כאשר התפתלתי בסבל, הוחלפו באקסטזה "כן!", "כן!", "כן!!!". קמתי והרגשתי
את אלוהים קרוב מאוד. ראיתי את הדימוי המופשט שלו, שקשה לתאר. ישות מופשטת בחלל עם
"זרועות" נעות באיטיות, המורכבים מצורות גיאומטריות: כדורים, קוביות, פירמידות.
ואור! ישות הזאת היתה מלאה אור.
אני חושב שזה היה פרשנות ויזואלית
של משהו בלתי מובן שהמוח המוגבל שלי הראה לי כתמונה. הרבה יותר חשוב היה דווקא ההרגשה,
התחושה של הנוכחות האמיתית של אלוהים. את התחושת הנוכחות הזאת אי אפשר לתאר במילים,
מילים כאלה פשוט אינן קיימות.
אופוריה ואקסטזה מילאו אותי!
זה היה תמצית החיים שלי! זה מה שאני תמיד רציתי בתת מודע (וכנראה במודע) - לדעת את
אלוהים. אבל מה שקרה אחר כך לא יכולתי לדמיין אפילו בחלום...
הבא >>
הבא >>
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה